Quem
Somos
Produtos Produtos em
uma Página
Informações Artigos Download Estabelecimentos
Kosher
Certificação
Kosher
Pontos
de Venda
Fale
Conosco
Quem
Somos
Produtos Produtos em
uma Página
Informações Artigos Download Estabelecimentos
Kosher
Certificação
Kosher
Pontos
de Venda
Fale
Conosco
Facebook da LKB
Artigos
Geléia Real 2 « Voltar

בס"ד

(בענין מזון מלכות של דבורים (רוייע"ל דזעלל"י

מאת: זושא יוסף בלעך
 

כבר יעץ לן שלמה המלך בחכמתו (משלי ו' ו') לך את נמלה עצל ראה דרכיה וחכם. כנראה, חכמת הבורא והבריאה נכרת אף אם נציץ בחרקים, וכן מקרוב נודע לן בעייה הלכתית בדין איסור והיתר הנובעת מהדבורה. הדבורה מייצרת כחמש מוצרות נפרדות שבהן משתמשים בני אדם לכמה תפקידים. אחת מהן היא המאכל שהדבורה מייצרת ליניקת זחליה, שמתהוה מבלוטים בגוף הדבורה המיוחדים ליצירתו. מאכל זה משונה לגמרי מדבש רגיל, שיש שטוענים שאינה נכללת בהיתרו דדבש ונשארת בגדר דהיוצא מן הטמא טמא. ייצור זה נודע בשם מזון מלכות (רוייע"ל דזעלל"י), ונקרא כן בגלל שמלכת הדבורים ניזונת ממנו כל ימי חייה, בניגוד לכל הזחלים שמאכילין ממנו רק בימים הראשונים של חייהם. מזון מלכות זה אינו דומה לדבש, אלא דהוא מאכל לבן סמיך הדומה לחביצה וטעמו מר ומוסרח. למרות זה, הוא כולל חומרי תזונה מרוכזים כגון אמינ"ו אסיד"ס ווייטמינ"ס (Amino Acids and Vitamins) שיש שטוענים בעולמי הרפואה הטבעית שמסוגל המזון מלכות הנ"ל לתרופות מיוחדות. מזון מלכות הזה כבר נודע לחכמי הרפואה בסין לאלפיים שנה, ומפאת חשיבת התרופות האלו בעולם הרפואה הטבעית עלינו להתעסק בדברים ולברר דינו להיתר או לאיסור.

הנה דנו חז"ל בפ"ק דבכורות (דף ז' ע"ב) על ההיתר של דבש דבורים למרות שהוא יוצא מן הטמא, ואיפלגו בה בגמרא אי היתירו משום דאינו מתמצה מגוף הדבורה או משום שיש גזה"כ להתירו. והנ"מ לדינא בין הטעמים הנ"ל מבואר בגמרא שם לענין דבש גיזעין וצירעין, דלהרמב"ם ודעימיה התירוהו דס"ל דטעמא משום דאינו מתמצה מגופו ולהרא"ש ודעימיה אסרוהו משום דאינם נכללים בגזה"כ. ואף דהמחבר ס"ס פ"א בתחילת דבריו סתם להקל, הנה הוסיף דיש אוסרים, וכנראה מהפרי חדש שם דמדאסקינן בספק איסור דאורייתא עלינו להחמיר.

אכן, דבש אינו תוצאת הדבורה היחידה שעליה עלינו לדון, אלא דיש עוד סוג מאכל הנקרא בשם מזון מלכות (רוייע"ל דזעלל"י בלע"ז) המיוצר ע"י הדבורה להאכיל לזחליה ולגרום על ידו בגרות לזחלה יחידה להשתנות למלכת הדבורים בכוורת. וכעת נתחדש אצל הבקיאים במאכלי בריאות שיש להחשיב את המאכל הנ"ל לתרופה שיש בידו להגדיל בריאת אוכליה, ודנו פוסקי זמננו במצב הכשרות שלו. עי' בשו"ת ציץ אליעזר חלק י"א סי' נ"ט שהעלה להתירו לכה"פ למי שצריך לו מצד חשבון בריאות. ועיי"ש שהאריך בראיות והוכחות אשר אכ"מ לפרטם כי רבים הם. אולם, נימוקי חשבונותיו הם דלשי' הרא"ש נכלל המאכל הנ"ל בגזה"כ בהיתר דדבש, ולא חשבינן ליה לשריצה שיש לה שם לווי דפי' שם לווי בסוגיין הוא שנקראת ע"ש השרץ כגו' דבש גיזעין (עי' בספר הישר לר"ת ובלבוש דפי' הכי. וא"כ מכיון דמזון מלכות הנ"ל אינו נקרא ע"ש השרץ ממילא יוכלל בגזה"כ להיתר. ואפי' לשי' הרמב"ם שההיתר משום דדבש אינו מתמצה מגופו אולי נחשב גם המאכל הנ"ל לאינו מתמצה. ואפי' את"ל דנחשב למתמצה הרי המאכל הנ"ל מר ואינו ראוי לאכילה, ולכה"פ יהא בטל ברוב בתרופה. (ויותר ממה שכתבתי פה כתוב שם.) ואף דבשו"ת חשב האפוד סי' ק"ד היה דעתו נוטה לאוסרו ולהחשיבו ליוצא מן הטמא שמתמצה מגופו (ואף לאוסרו לשי' הרא"ש דס"ל דלהרא"ש בעינן תרתי לטיבותא דהיינו גזה"כ וגם שיהא אינו מתמצה מגופו, אף דלכאורה אין משמעות הסוגיא כך), אעפ"כ התירו או מכיון דהוי פירשא בעלמא או שלכה"פ טעמו מר והוה בטל ברוב.

ועי' שו"ת שבט מיהודה (שער חמישי עמ' שד"מ) להרב איסר יהודה אונטרמן זצ"ל שדן ג"כ בדין מזון מלכות הנ"ל, והרצה פירוש מאד נפלא בענין היתר דבש דבורים שבו פתר את בעיית המזון מלכות בטטו"ד. ועיי"ש דהעיר דבתוספתא פ"ק דבכורות מובא הטעם לאסור דבש גיזין וצירעין משום דהוו ריר, ובגמרא דידן מבואר טעמו משום דיש להו שם לווי. והסביר הענין ע"פ דברי רש"י בסוגיין ד"ה דבש בכוורתו וז"ל ובדבש דבורים מיירי דאין כוורת אלא לדבורים עכ"ל, דנראה דרעיון הוא יסודי להיתר דדבש דאל"כ ל"ל לרש"י להזכירו. וכתב וז"ל וא"כ חזינן דיש שינוי יסודי בין דבש דבורים לדבש גזין וצרעין, דלדבורים יש כוורת ובה מכינים את הדבש שלהם להניחו לקיום למזונם לזמן ארוך; אבל לגזין וצרעין אין כוורת להכין שם דבש, אלא שיורד מהן ריר שטעמו מתוק. ונראה שבמקום שהם עומדים מתקבץ הריר ואשפר לקחתו משם, אבל אין להם כוורת להכין בו את הדבש לקיום לשם תכלית ידועה עכ"ל. וע"פ החילוק הזה הסביר דההיתר של דבש לשי' זו דנלמד מהדיוק אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ נאמר אך ורק על מעבד בגופו שהוא חומר מסוים שמניחו להתקיים, וזהו פירושו של שריצה, כגון הוולדות שהן ג"כ עבידי לקיום. וכן מדויק בדברי רש"י המובאים למעלה וז"ל אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ חוץ מוולד דוגמתו, דלפי הנ"ל היה מוכרח לו לרש"י להגדירו כן. והסביר דפירוש התוספתא הנ"ל לחלק בין ריר שאינו עומד לקיום ובין דבש שעומד לקיום זהו ג"כ החילוק בגמרא דידן בין אית ליה שם לווי ללית ליה שם לווי, דדבש סתם משמע מאכל השרץ העומד לקיום משא"כ דבש דיש לו שם לווי שאינו עומד לקיום. וא"כ פשוט דנכלל בהיתר זה ג"כ מזון מלכות שג"כ נמצא בכוורת ועומד לקיום. ועי' עוד בדבריו דהרחיב להתיר מזון מלכות אף לדברי הרמב"ם מפאת שנסרח מעיקרו ואינו נחשב לאיסור כלל, או דלכה"פ יבטל ברוב מטעם מרירותו וכו'. וסיים תשובתו וז"ל דלדעתו יש הרבה טעמים להיתירא אפילו לבריא וכל שכן לחולה (שאין בו סכנה) שזקוק לזה, שאין כל מקום להסתפק בכך עכ"ל.

ואף שיש שרצו לפקפק על ההנחות הנ"ל, היה נלע"ד להביא עוד ראייות והוכחות להצדיק את דברי המתירין. ובגדר מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו, אציגה נא חשבונות וראייות דלהלן:



א. ראשית כל, יש להבין שמזון מלכות הנ"ל נמצא בכוורת גופא, וכבר טען בעל הציץ אליעזר הנ"ל דמהיכי תיתי דחילקו חז"ל בהיתר במה שנמצא בכוורת. ולכאורה יש להחזיק דבריו מכיון שמצינו שפלפלו הראשונים בבעיית חלקי דבורים הנמצאים בדבש, והתירוהו מטעמים שונים (או משום דהוו נט"ל או משום דנחשבים כעצמות בעלמא או משום דמתהפכים לדבש גמור). ולא מצינו מישהו שהעיר שאין מזון מלכות נכלל בדבש - אף דמוכח מהמשנה בעוקצין פ"ג מי"א דדרך פירוק הדבש מהכוורת היה ע"י שהיו מחממין את הכוורת להוציא את הדבש. ואם אמת היה הדבר שמזון מלכות נחשב למאכל איסור, לא לישתמיט שום תנא להעיר שע"י החימום מערבין ומבשלים איסור והיתר יחד. אלא שנראה פשוט שמאיזה טעם שיהיה אינו נחשב למאכל איסור, ועלינו לבאר טעמו של דבר.

ב. משו"ת אג"מ יו"ד ח"ב סי' כ"ד לכאורה יש להביא טעם להתיר המזון מלכות הנ"ל. דהנה כתב הגרמ"פ שם דלפי ר' יעקב דס"ל דיש גזה"כ להתיר מה שהשרץ משריץ, יש להתיר השעללא"ק (אף דהוי מיצוי בלוטי המיוצר מן איזה שרץ ידוע) ושאר שריצות חוץ מאלו שיש להן שם לווי. והסביר הגרמ"פ דחסרון של שם לווי הוי רק במקום שיש ב' סוגים של המאכל, אחד שנודע כמאכל פשוט ואחד ע"ש הלווי. אבל היכא דאיכא רק סוג אחד, אזי הוי נכלל בהיתר של שריצת השרץ דהיינו אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ, וממילא השעללא"ק ג"כ יהא מותר. וכנראה, שבנ"ד יש לכלול המזון מלכות באותה היתר. ואף דהעיר הגרמ"פ שם דהסבר זה לכאורה אינו מספיק לפי המהרש"ל דס"ל דגזה"כ הנ"ל מתיר רק חד מין (ולהכי אינו כולל דבש גיזעין וצירעין), בנ"ד יש לטעון שמזון מלכות נכלל ממש בגזה"כ של דבש דבורים עצמו.

ג. ועוד יש להוכיח מדברי רש"י בסוגיין דגזה"כ להתיר דבש כולל שאר שריצות (חוץ מאלו דיש להם שם לווי). דהנה כתב בבכורות ז' ע"ב ד"ה שרץ העוף טמא בא"ד ותידוק מיניה אבל אתה אוכל מה שהעוף טמא משריץ שאינו ולד דוגמתו כגון דבש עכ"ל. וכן איתא בהדיא בלבוש (עט"ז) סי' פ"א ס"ח דכתב וז"ל אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ כלומר ואינו ולד דוגמתו וכו'. הרי חזינן מפורש דדין היוצא מן הטמא טמא נאמר רק על ולד דוגמתו ולא על שאר שריצות, חוץ מהמיעוט של אלו שיש להם לשם לווי.



ד. ואפי' לשי' הרמב"ם דהיתר דדבש מפאת שאינו מתמצה מגופו יש להוכיח שאף שאר שריצות - אף שחכמי הטבע מחשבים אותן למיצוי בלוטי - אפ"ה נחשבות ע"פ חז"ל לאינן מתמצות מגופן. דהנה הלבוש (שם) פירש דדבש ושעווה הוי נוצרים מהפרחים, אלא כדהדבש מעיקר הפרי והשעווה מהפסולת - ושניהם בגדר אינם מתמצים מגופו. ולכאורה הדבר קשה להאמר בנוגע לשעווה, דכבר הוכיחו חכמי הטבע דשעווה הוות מתמצה מבלוטות שבגוף הדבורה. אלא דאם נאמר דאין מיצוי בלוטי נכלל בגדר מתמצה מגופו, אזי יאמנו דברי הלבוש בגדר השעווה. וא"כ בנ"ד שפיר יש להחשיב המזון מלכות לאינו מתמצה מגופו ולהתירו לשי' הרמב"ם.

ה. וע"פ הנ"ל היה נראה לבאר דברי הגרמ"פ בתשובה הנ"ל בענין שעללא"ק, דכתב שם בפשיטות דלפי הרמב"ם דהתיר דבש גיזעין וצירעין יש להתיר השעללא"ק משום דג"כ אינו מתמצה מגופו. ולכאורה קשה, הלא שעללא"ק הוי מיצוי בלוטי משא"כ בדבש. אבל ע"פ הנ"ל אינו קשה כלל, דגדר אינו מתמצה מגופו אינו תלוי כלל במיצוי בלוטי כדחזינן מדברי הלבוש הנ"ל.

ו. ואף דהיה נראה פשוט לבעל שו"ת חשב האפוד הנ"ל דמזון מלכות נחשב למתמצה מגופו מכיון שהוא מיצוי בלוטי, הנה טען בעל שו"ת הציץ אליעזר הנ"ל דאינו פשוט שיהא נחשב כמתמצה מגוף הדבורה יותר מדבש הרגיל. דהנה דבש ג"כ כולל רכיבים מהדבורה שע"פ חכמי הטבע ג"כ מתמצים מגופו, וכדהעיר הפרי תואר בסי' פ"א סק"א וז"ל אין הדעת מסכמת לזה דהעשב והטל מעצמם דבש נינהו דא"כ בא ונסחוט העשב עצמו שממנו רועה הדבורה ועושה הדבש ונחזי אי מצינא לאפוקי מכל העשבים טי' דבש, אלא ודאי דמאמצעות גוף הדבורה מתהוה הדבש מהעשב עכ"ל. ודבריו מאד מטעימים לדברינו מדברי הלבוש והגרמ"פ, וא"כ אף לשיטת הרמב"ם יהא כלול בהיתר דדבש מכיון דאינו נחשב כמתמצה מגופו.


ז. ונראה עוד להוכיח מדברי הגרמ"פ דאף דניתוסף בהיוצא מן החי איזה חלק מהחי אפ"ה שייך למיחשביה כאינו מתמצה מגופו. דהנה באג"מ או"ח ח"א סי' ס"ג נשאל לו דע"פ דברי הב"ח מובא במ"ב סי' ר"ד סק"נ דטעם דברכת הדבש היא שהכל ולא בפה"א משום דאין טעם הפירות נרגש בהדבש, א"כ יאסר משום דבר היוצא מן החי. והשיב הגרמ"פ שם דשפיר יש להחשיבו כאינו מתמצה מגופו אף דאבד טעם הפרחים ממנו ע"י שמכונס בגוף הדבורה. והביא ראיה מדברי הגמרא בכורות ז' ע"א דלחד מ"ד נחשבים מי רגלים של חמור לאינו מתמצה מגופו אף דפשוט דנוסף בהו טעם וגם תכונות רפואייות שלא היו בהו קודם לכן שהרי מעלו לירקונא. ואף דאין מי רגלים וגם דבש מיצוי בלוטי, לכה"פ נכלל בהו חלקים מגוף החי ואפ"ה נחשבים לאינם מתמצים מגופן.

ח. ועוד יש להוכיח משעווה המיוצרת ע"י הדבורה שמיצוי בלוטי אינו מוכרח להיחשב למתמצה מגופו. דהנה ע"פ מה דאיתא במס' שבת כ"ח ע"א דלא הותרה למלאכת שמים אלא מן בהמה טהורה בלבד לכאורה היה מקום לאסור השתמשות בשעווה לדבר מצוה מכיון דהוה יוצא מהדבורה הטמאה. ולמרות זה, מצינן בתרי אתרי דשרי לאשתמושי בשעווה לדבר מצוה. האחד הובא במ"א סי' רצ"ח ס"ק ג' ע"פ כוונות האר"י דיש להבדיל בנר של שעווה, אלא דאין להוכיח מזה דנחשב למאכל היתר דאינו מתמצה מגופו דאולי יש לטעון דלא נאמרה הקפדה זו בכה"ג היכא דנשרף ועוד כמה טעמים (עי' שדי חמד מערכת חנוכה ס"ק י"ד בענין לא הותרה למלאכת שמים אלא בהמה טהורה בלבד שדן בסוגיא באריכות), וגם דע"פ מה דאיתא בפע"ח שער י"ח פר' כ"ד דטעמא דהאר"י ע"פ סוד. אלא דמנר חנוכה נראה דשפיר יש להוכיח כדברינו, דהנה הג"ר שלמה קלוגר אוסר להדליק בנר חנוכה משומן חזיר מטעמא דלא הותרה וכו', ופשוט דאינו חולק על דברי הרמ"א ריש סי' תרע"ג שהמנהג להדליק בנרות שעווה (ומזה הוכיח הרב שלום הכהן בראנדר שליט"א בקונטרס בירורי הלכה להתיר שעווה באכילה). וא"כ בנ"ד, אף דע"פ חכמי הטבע נחשבת שעווה למיצוי בלוטי, כנראה דמיצוי בלטי לא נחשב בעיני חז"ל בגדר מתמצה מגופו, וא"כ אזלת לן הטענה דמזון מלכות יאסר משום האי טעמא, וא"כ שפיר שייך להתירו אף להרמב"ם דלא התיר דבש אלא משום דנחשב לאינו מתמצה מגופו.

ולמרות שנלע"ד ברור מכל הני רבוותא להתיר מזון מלכות מדינא, אף ללא טעמים אלו מוכרחות התרופות שבהן נכללות המזון מלכות להיות מותרים משום דנתבטל המזון מלכות בתרופות מפאת מרירותו וחימוצו. ואף דיש שפקפקו וטענו שנתנו המאכל הנ"ל לעכו"ם ולא סלד ידו ממנו, לא כוונו למציאות דע"י הבחנה ראוייה נתברר דהוי נסרח לגמרי, ואף לדידהו לכה"פ מודים שטעמו פגום. וא"כ דברי הגאון בעל החשב האפוד הנ"ל במקומם עומדים, דאף דס"ל דאין להתיר מזון מלכות מצד מצב המאכל עצמו, אפ"ה פשוט לכל בר בי רב שאין מקום לחוש בו ע"י תערובות, וסיים בזה"ל ומי שיחמיר בזה במקום שיש צורך אינו אלא מן המתמיהין.